פרק ד

שכר בהמה ושינה מהמקום עליו הוסכם

במשנה (בבא מציעא עח.)-

השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר,

אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין, ומתה - חייב.

השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה,

אם החליקה - פטור, ואם הוחמה - חייב.

להוליכה בבקעה והוליכה בהר, אם החליקה - חייב, ואם הוחמה - פטור,

אם מחמת המעלה - חייב.

המשנה עוסקת באדם שהשכיר חמור לחבירו על דעת שהלה יוליכו בהר, וזה שינה והוליכו בבקעה, או הפוך. הנקודה הבולטת במשנה היא שלכאורה מקרה זה נידון פעמיים, ובכל פעם הדין שונה!

ברישא נאמר "להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר... ומתה- חייב". כלומר, כל שינוי (מהר לבקעה ומבקעה להר), גורר חיוב של השוכר. לעומת זאת, בסיפא, החיוב תלוי בשאלה מה בדיוק קרה לבהמה. סכנת החלקה מאפיינת את ההר יותר מאשר את הבקעה, וסכנת התחממות מאפיינת יותר את הבקעה מאשר את ההר. לכן, אם שינה השוכר מבקעה להר והחליקה הבהמה ומתה- חייב. לחילופין, אם שינה מהר לבקעה והתחממה הבהמה- פטור. כלומר, בניגוד לרישא, ממנה משמע ששוכר ששינה חייב תמיד, הסיפא מלמדת שאם שינה מבקעה להר והתחממה הבהמה ומתה, פטור, וכן אם שינה מהר לבקעה והחליקה הבהמה ומתה.

הגמרא מציעה שתי דרכים עקרוניות לתשובה על שאלה זו. הדרך האחת היא, שהרישא עוסקת דווקא במקרים מסויימים, השונים ממקרי הפטור שבסיפא (שינה מהר לבקעה והחליטה או שינה מבקעה להר והתחממה). בגישה זו הולכים מספר אמוראים המציעים אפשרויות שונות-

אמרי דבי רבי ינאי: רישא - שמתה מחמת אויר, דאמרינן אוירא דהר קטלה ואמרינן אוירא דבקעה קטלה.

רבי יוסי בר חנינא אמר: כגון שמתה מחמת אובצנא (=עייפות).

רבה אמר: כגון שהכישה נחש

בכל האפשרויות הללו יתכן שהשינוי ששינה השוכר תרם, לפחות באופן עקיף, למות הבהמה. לכן חייב השוכר בין אם שינה מהר לבקעה ובין אם שינה מבקעה להר. זאת להבדיל ממקרה בו שינה מהר לבקעה והחליקה ומתה, או שינה מבקעה להר והתחממה ומתה, בו מעשיו של השוכר לא תרמו לתוצאה אלא אדרבה, היה בהם בכדי למונעה.

רבי חייא מציע דרך נוספת -

רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הא מני - רבי מאיר היא, דאמר: כל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן

כלומר, המשנה מכילה סתירה כיוון שמופיעות בה דעותיהם של שני תנאים שונים. הרישא שנויה על פי שיטת רבי מאיר, הסובר שמי שקיבל מחברו דבר מה ומשנה במשהו ממה שהוסכם עליו, נחשב גזלן וממילא מתחייב באחריות הפיקדון באופן מלא. לעומת זה, הסיפא אינה הולכת על פי דרך זו, ולכן דווקא אם השינוי הוביל למיתת הבהמה חייב השוכר.

הראשונים חלקו בשאלת היחס בין המקרה הנידון במשנה לבין דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס (לפני המשך הקריאה, כדאי לעיין לעיל בפרק ג', בנושא "תחילתו בפשיעה וסופו באונס ביחס לשומר")-

ר"י (בתוספות עח. ד"ה "ר' יוסי" בתחילתו) מבין שהשוכר שלקח את הבהמה למקום בו ישנה סכנה שאיננה קיימת במקום עליו סוכם מלכתחילה, הרי הוא פושע. כפי שיבואר מיד, מבאר ר"י על פי הבנה זו את שיטות האמוראים (דבי ר' ינאי, ר' יוסי ור' חנינא) המסבירים באיזה מקרה מדברת הרישא של המשנה, המחייבת את השוכר על השינוי ששינה. ר"י מצביע על קושי- על פי האוקימתות שהציעו האמוראים, חייב השוכר ששינה מהר לבקעה או הפוך אפילו אם התוצאה נבעה רק בעקיפין מהשינוי שעשה. כך למשל, אף על פי שאין ביטחון מוחלט^[65] בכך שהבהמה מתה כתוצאה מהאוויר השונה, או שהתעייפה כתוצאה מכך שהיתה עליה בהר או חום בבקעה, בכל זאת, השומר ששינה חייב. גם אם נפרש שמדובר בכגון שברור לנו שמשינוי האוויר מתה או ששינוי המקום גרם לעייפות קיצונית, אנו נתקלים בהצעתו של רבה בחידוש מפליג שכן נחש יכול היה להכיש את הבהמה בהר בדיוק כשם שיכול היה להכישה בבקעה ומדוע אם כן חייב השוכר ששינה אם נחש הכיש את הבהמה? ר"י מסביר לשיטתו, שכיוון שתחילת המעשה היתה בפשיעה, חייב השוכר אף אם הקשר בין פשיעתו הראשונה לבין מות הבהמה עקיף ביותר. גם מדברי הרא"ש בתשובה (כלל צב, סי' ב)^[66] ומדברי הטור (שט) עולה עיקרון זהה, לפיו המְשנה ממה שהתנה עימו המשכיר, אף שלא נהג בבהמה בדרך החורגת מהמקובל עם בהמות מסוגה, נחשב פושע לכל דבריו.

לעומתם, ראשונים רבים אחרים (הרמב"ן^[67], התוספות הנ"ל בסוף דבריהם, הריטב"א ועוד) הסבירו שכלל אין מדובר כאן בפשיעה, שהרי קיימות סכנות ייחודיות בין בבקעה (חום) ובין בהר (סכנת החלקה), ולא ניתן לטעון שאחד מהם מסוכן באופן מובהק יותר מחברו. מה גם, שדרך בני אדם לשכור בהמות ולהוליכן בין בהר ובין בבקעה. על פי פירוש זה, יש צורך לקשר ישיר יותר בין השינוי ששינה השוכר ממה שסוכם תחילה לבין התוצאה העגומה, שכן יש לתפוס את כל המעשה כרשלנות אחת. כך טוען הריטב"א, המפרש שבאוקימתות שהציעו האמוראים מדובר בכגון שידוע לנו בבירור שמתה הבהמה כתוצאה מאוויר המקום השונה או שהתעייפה ומתה בגלל המקום השונה. כך גם במקרה שהכישה נחש, חייב השוכר על ששינה רק אם שינה למקום הידוע כשורץ נחשים יותר מאשר זה שעליו סוכם.

במקביל חלקו הראשונים בשאלה האם הצעותיהם של האמוראים הנ"ל (דבי ר' ינאי, ר' יוסי ור' חנינא) תקפות להלכה-

הרי"ף והרמב"ם סוברים שלמסקנת הגמרא יש להסביר את המשנה כדברי ר' חייא, שהרישא היא כרבי מאיר, ואין הלכה כמותה (כי אין הלכה כר' מאיר במה שאמר שכל המעביר על דעת בעל הבית נחשב לגזלן). לכן, להלכה נפסק רק האמור בחלק השני במִשנה, לפיו המְשנה ומוליך את הבהמה בהר, אם החליקה, נזקף הדבר לזכותו וחייב, וכמו כן המוליך את הבהמה ששכר בבקעה והתחממה ומתה, חייב. אמנם, אם אירע לבהמה דבר שאינו קשור ישירות לשינוי שעשה השוכר- פטור.

לעומתם, הטור (שט) כולל בפסק ההלכה את דעות האמוראים הנ"ל, וכותב שהשוכר המוליך את החמור למקום שונה מאשר זה שסוכם, שהאוויר שם שונה, או שיש שם ריבוי נחשים יחסי, ומתה, חייב.

שכר בהמה ושינה מדרך השימוש עליה הוסכם

במשנה (פ.)-

השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן - פטור.

בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן - חייב.

לדוש בקטנית ודש בתבואה - פטור, לדוש בתבואה ודש בקטנית - חייב, מפני שהקטנית מחלקת.

במקרה הראשון מדובר באדם ששכר בהמה ומחרשה (וכפי שיתבאר בהמשך, גם פועלים המבצעים את החרישה בפועל), ונשברה המחרשה. אם סוכם שיחרוש באדמת בקעה, וחרש באדמה הררית וקשה, חייב, ואם חרש באדמה פחות קשה ממה שסוכם- פטור^[68]. בהתאמה, המקרה השני עוסק בבהמה שנשכרה בכדי לדוש בתבואה, החליקה וניזוקה. אם השוכר דש בתבואה מחליקה יותר ממה שסוכם, הרי הוא חייב^[69], אך אם דש בתבואה מחליקה פחות, הרי הוא פטור.

הגמרא דנה בחורשים שעשו את העבודה בפועל-

היכא דלא שני בה (=שינה בה), מאן משלם? –

אמר רב פפא: דנקיט פרשא משלם.

רב שישא בריה דרב אידי אמר: דנקיט מנא משלם.

והלכתא: דנקיט מנא משלם.

ואי דוכתא דמחזקי גונדרי - תרוייהו משלמין

כלומר, ההנחה היא ששני אנשים עוסקים בעבודה, האחד מנהיג את הבהמה והשני מחזיק את מחרשה ונועץ אותה בקרקע. הגמרא שואלת מי משלם על שבירת המחרשה כאשר אין להחזיק את השוכר כאחראי (כלומר, אם לא שינה). רב פפא סובר שהמנהיג את הבהמה משלם, ואילו רב שישא בריה דרב אידי סובר שהנועץ את המחרשה בקרקע, וכך נפסקת הלכה. מלבד זה, הגמרא מוסיפה שאם מדובר במקום בו ישנם סלעים, ולכן הוא מוּעד לשבירה, שניהם משלמים.

הראשונים חלקו ביחס בין דין השוכר לבין דין החורשים-

רש"י, תוספות (ד"ה "היכא"), הרא"ש (סי' יג) והטור (שט) מבינים מלשון הגמרא, שהחורשים עצמם משלמים דווקא במקום בו אין להאשים את השוכר (כלומר, "היכא דלא שני ביה"), אך במקום שהשוכר שינה ומשלם למשכיר, אין החורשים אחראים. התוספות מסבירים, שהחורשים לא קיבלו עליהם שמירה כאשר מדובר במקום מועד לתקלה. לכן, העובדה שהשוכר שינה ובחר במקום מועד לתקלה מסירה מהם אחריות.

לעומתם, הרמב"ם כתב שתמיד משלמים החורשים (כלומר, לעיתים האוחז במחרשה ולעיתים שניהם וכדלעיל), אלא שאם השוכר שינה, משלם הוא למשכיר ואח"כ תובע את החורשים ואם לא שינה, המשכיר תובע אותם, והשוכר פטור מכל וכל.

המאירי (ד"ה "אמר המאירי") מחדש שהחורשים משלמים רק אם פשעו. הגמרא מדברת על כך שהם משלמים אם לא שינה השוכר רק משום שאם שינה לאדמה קשה, יש להניח שלא פשעו ושרק מחמת שינוי הקרקע אירע הנזק.

השו"ע (שט ד) פסק כרמב"ם, והרמ"א פסק כטור.

מיגו בשומר ששינה

בגמרא (בבא מציעא פא:) מובא מעשה-

ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, אמר ליה: חזי, לא תיזול באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא.

אזיל באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא.

כי אתא אמר: אין, באורחא דנהר פקוד אזלי, ומיהו ליכא מיא.

אמר ליה רבא: מה ליה לשקר, אי בעי אמר ליה: אנא באורחא דנרש אזלי. –

אמר ליה אביי: מה לי לשקר במקום עדים - לא אמרינן

מדובר באדם שהשכיר חמור לחברו, ואמר לו במפורש לא ללכת בדרך נהר פקוד משום שיש שם מים. השוכר לא שעה לתנאי, הלך באותה הדרך, ומת החמור. השוכר טוען לפנינו שאכן שינה ממה שהתנה עימו המשכיר, והלך בנהר פקוד, אך כלל לא היו שם מים.

נראה שהאמוראים מסכימים, שלו היה ברור שדברי השוכר נכונים, והחמור מת מאליו^[70], היה השוכר פטור. ועדיין חלקו האמוראים בדבר-

רבא טוען שיש לפטור את השוכר, כיוון שיש לו מיגו- לו היה רוצה לשקר יכול היה לטעון שעמד בתנאי, ומתוך שמודה שהלך דרך נהר פקוד, יש להאמין לו שלא היו שם מים.

לעומתו אביי אומר שזהו "מיגו במקום עדים". כלומר, מיגו שאם נבוא להאמין לו, נצטרך להכחיש עדים, ולכן אביי מחייבו.

הראשונים חלקו בהבנת דברי אביי-

רש"י מסביר שאין הכוונה לעדים ממש, אלא שבדרך נהר פקוד ברור לנו כבעדים ("אנן סהדי") שיש מים מצויים. על פי פירוש זה, סביר לומר שאף רבא עצמו לא יאמר שמיגו עומד מול עדים של ממש, אך שכנגד "עדות" שכזו, שאינה אלא ידיעה מפורסמת, חלקו אביי ורבא האם מיגו עומד או לא.

רבינו חננאל (מובא בשטמ"ק) כותב שמדובר בכגון שקיימים עדים ממש המעידים שהיו מים באותו זמן בנהר פקוד. מדברי הרמב"ם נראה שכך גם דעתו.

העמסת משקל יתר על אמצעי תובלה

הגמרא (ב"מ פ:) מביאה ברייתא ובה מפורטים שיעורי חריגה ממטען תקין עבור אמצעי תובלה שונים-

קב לכָּתַּף, אדריב לעריבה, כור לספינה, שלשת כורים לבורני גדולה

כלומר, המעמיס על סבל (=כָּתַּף) מטען החורג בשיעור של קב (6 קבים=1 סאה) מהמטען הנורמטיבי חייב בנזקיו של הסבל. בהתאמה, המעמיס על ספינה קטנה אדריב (=לתך=15 סאה) על ספינה בינונית כור (30 סאה) או על ספינה גדולה 3 כורים (90 סאה) יתר על משאם הראוי, חייב בנזקיהם.

רב פפא מסיק מהדברים הלכה בדיני מקח וממכר-

אמר רב פפא: שמע מינה סתם ספינות בת תלתין כורין.

למאי נפקא מינה? - למקח וממכר

כלומר, רב פפא מבין מהברייתא שמטען ראוי עבור ספינה בינונית הוא 30 כור (בין 6 ל12 מטרים מעוקבים). מדבריו ניתן ללמוד שכל החריגות המתוארות בברייתא הן בשיעור של 1/30 מהמטען הנורמטיבי.

מכל הדוגמאות שהובאו בברייתא, יוצאת דופן היא זו העוסקת בחריגת הטענה של סבל, שכן אין מדובר בו על נזק שאירע לפיקדון, אלא נזק שאדם גרם לחבירו. שוני זה הוא היסוד לשתי שאלות- ראשית, הרי גם לסבל עצמו יש חלק בנזק, שהרי יכול היה להשליכו מעליו כשהרגיש בכובדו, ושנית, מדובר בנזק עקיף בלבד, שאפשר ואינו עונה על הקריטריונים דרושים לחייב את המזיק לחבירו.

בראשונה משתי שאלות אלה מטפלת הגמרא-

אם איתא דלא מצי ביה - בר דעת הוא, לשדיה! –

אמר אביי: בשחבטו לאלתר.

רבא אמר: אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר, לא צריכא אלא לאגרא יתירא.

רב אשי אמר: הוא סבור חולשא הוא דנקיט ליה.

אביי מסביר שמדובר בכגון שמיד כשהניח בעל הבית את המשקל העודף על הסבל, התמוטט הלה והוזק^[71].

רבא מסביר שאין הכוונה שבעל הבית חייב בנזקיו של הסבל, אלא שאין הסבל יכול לגבות יותר על תוספת המשקל עד שתעבור החריגה את השיעור שציינה הברייתא.

רב אשי מסביר שהסבל לא חשב שהוא נושא שיעור החורג מהרגיל וחשב שהקושי שהוא חש נובע מחולשה זמנית שלו.

להלכה פסקו כל הראשונים כרב אשי, כאשר ברור שכל שכן שבסיטואציה שמתאר אביי, חייב בעל הבית גם כן.

השאלה השניה נידונה בראשונים וקשורה לדין גרימת נזק בעקיפין (עי' בדברינו הלכות חובל ומזיק פ"ז הל' ז-ח). הרמב"ן מבין שהמציאות המתוארת נכנסת בגדר של גרמא (נזק עקיף ביותר שאין מחייבים עליו) ולכן תמה מדוע חייב בעל הבית בנזקו של הסבל גם אם לא ניזוק זה מיד עם הנחת המטען העודף.

לעומתו הריטב"א משווה מקרה זה לדוגמה מוכרת של גרמי (נזק שמחייבים עליו)- המראה דינר לשולחני והטעהו. במקרה זה חייב אדם שנגרם לו נזק בגלל עצה שגויה של בעל מקצוע. במקביל, גם כאן הטעה בעל הבית המעמיס את הסבל בכך שהוסיף לו מטען עודף שלא מדעתו.

מלבד סוגיית החיוב בנזק שנגרם לפיקדון (או לסבל) מהטענת היתר, דנים הראשונים גם בשאלה האם צריך השוכר לשלם יותר למשכיר על כך שהשתמש בכלי התובלה השכור למטען עודף על המתוכנן. שאלה זו שייכת, כמובן, אפילו בהיעדר נזק.

המפרשים הבינו מדברי רבא, שלדעתו כל עוד שיעור חריגת ההטענה אינו חוצה את סף ה 1/30 (בו נוצר חיוב אם הוזק אמצעי התובלה), אין צריך השוכר לשלם למשכיר את החריגה. כיוון שהלכה לא נפסקה כרבא, נחלקו הראשונים האם יש לשלם על חריגה גם כאשר היא קטנה מ 1/30-

מדברי הריטב"א (ד"ה "אמר אבי"), משמע שלדעתו, למרות שדברי רבא בהבנת המקרה של העמסת יתר על סבל אינם נפסקים להלכה, הרקע שלהם נשאר להלכה, ולכן יש לשלם תוספת רק על חריגת הטענה מעבר לסף המביא לחיוב בנזק. גם הרמ"ך (מובא בשטמ"ק) שוקל אפשרות זו אך נשאר בצ"ע.

לעומתו, הרמב"ם לפנינו פוסק שיש לשלם תוספת עבור כל חריגה, אפילו היא קטנה מהחריגה המחייבת על נזק.

השו"ע (שח ה-ז) כותב כלשון הרמב"ם להלכה.

העמסת יתר על בהמה- משקל מול נפח

במשנה (פ.)-

השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין - חייב, תבואה והביא עליה תבן - חייב, מפני שהנפח קשה כמשאוי.

להביא לתך חטין והביא לתך שעורין – פטור.

ואם מוסיף על משאו – חייב.

וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום רבי מאיר: סאה לגמל, שלשה קבין לחמור.

הנחת העבודה מאחורי הדוגמאות שבמשנה היא שמשא חיטים כבד ממשא שעורים באותו הנפח. ליתר דיוק, מדברי הגמרא עולה שנפח של 15 סאה חיטים, שהם נפח של לתך (שהוא חצי כור^[72]), כבד כמשא שעורים בנפח של 16 סאה. בנוסף נזכיר את יחסי מידות הנפח- 1 לתך = 15 סאה וכמו כן, 1 סאה = 6 קבים.

המשנה מביאה שני מקרים בהם סוכם שהחמור ישמש למשא חיטים, והשוכר שינה והעמיס עליו שעורים והוזק החמור. בחלק השני ("להביא לתך חטין...") מדובר בכגון שסוכם על נפח מסויים של חיטים, והשוכר העמיס סחורה קלה יותר באותו נפח. במקרה זה ברור שמה ששינה השוכר מקל על החמור, ולכן פטור הוא על הנזק שאירע לחמור.

ברישא המקרה המדובר אינו מתואר במדוייק. המשנה מטעימה את הדין בכך שריבוי הנפח שקול כריבוי משקל ("שהנפח קשה כמשאוי"), ומתוך הסבר זה ניתן להבין שמדובר בשוכר שהרבה על המטען עליו הוסכם, אך לא (רק) במובן של המשקל אלא (גם) במובן של הנפח. על רקע הסבר זה חלקו האמוראים בביאור הרישא-

אביי אמר: קשה כמשאוי תנן,

רבא אמר: קשה למשאוי תנן.

הגמרא מסבירה-

אביי אמר: קשה כמשאוי תנן- נפחא כי תקלא, ואי מוסיף שלשה קבין - חייב.

רבא אמר: קשה למשאוי תנן- תקלא כי תקלא, ונפחא הוי תוספת.

כלומר, לדעת אביי, יש לגרוס "שהנפח קשה כמשאוי". כלומר, מדובר בכגון שהעמיס משא שעורים שנפחו חורג משמעותית מנפח החיטים אותם היה אמור להעמיס. כפי שיתבאר בהלכה הבאה, חריגה משמעותית מוגדרת כחריגה של 1/30, ולכן אם היה אמור להעמיס לתך של חיטים, אם העמיס שעורים בנפח של לתך ושלושה קבים (= 15.5 סאה), אף שמשקלם נמוך ממשקל לתך החיטים אותו היה אמור להעמיס, עדיין מביאה חריגת הנפח את השוכר לשאת באחריות לנזק.

לעומת זאת, לדעת רבא יש לגרוס "שהנפח קשה למשאוי". כלומר, חריגת הנפח אינה שוות ערך לחריגה מהמשקל, ולכן היא בעלת משמעות רק בין משקלים שווים. לפיכך מפרש רבא, שמדובר בכגון שטען השוכר את החמור בשעורים עד כדי משקל החיטים אותם היה אמור לטעון. כיוון שהשעורים כבדות מהחיטים, נמצא שהמטען חורג בנפחו ממה שסוכם. במקרה זה יהיה השוכר חייב. כך, דרך משל, אם סוכם על מטען חיטים בנפח לתך, אם הטעין השוכר את החמור בשעורים באותו משקל (שנפחם 16 סאה, כדלעיל), חייב על חריגת הנפח (16 סאה פחות 1 לתך = סאה אחת יתרה).

הראשונים חלקו כיצד להבין את ההשוואה שעושה אביי בין נפח לבין משקל^[73]-

מדברי התוספות (פ: ד"ה "תרגמה") עולה, שאין לקחת עיקרון זה עד לקצה, שהרי ברור שישנם מטענים בעלי משקל סגולי (משקל לק"ג) גבוה, שבהם נפח המשא יהיה קטן ביותר, וברור שאם הטעין השוכר מטען בעל משקל סגולי נמוך מאד באותו הנפח הדבר לא הביא לשום נזק לבהמה^[74]. מאידך, התוספות אינם מתווים קו ברור עד היכן ניתן למתוח את העיקרון שבדברי אביי.

לעומתו, הרמב"ן מסביר את דברי אביי באופן שמאפשר את ההבנה, שדבריו אמורים בכל חריגת נפח. הרמב"ן מסביר שלאביי

כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך, ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב

כלומר, אביי אכן מסכים שריבוי הנפח, בניגוד לריבוי משקל, אינו יכול להביא, כשלעצמו, למיתת הבהמה, אך בדיוק כשם שאביי מחייב אם פשע בבהמה ויצאה לאגם ושם מתה כדרכה (עי' לעיל סוף פרק ג' בדין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס"), למרות שהיתה מתה בכל אופן, מחייב הוא גם כאן^[75].

נקודה נוספת בה נחלקו הראשונים קשורה לעובדה שבניגוד למציעתא, בה נתבאר שהחמור הושכר בשביל לשאת לתך חיטים, ברישא לא צויינה שום מידה מסויימת-

רש"י, הרמב"ן ורוב הראשונים הבינו שגם ברישא מדובר על בהמה שהושכרה על מנת לשאת לתך חיטים, שהוא נפח החיטים המקובל שחמור אמור לשאת. לכן, החריגה המחייבת את השוכר (בין לפי הסברו של אביי ובין לפי הסברו של רבא) היא חריגה מהמקובל כמטען בבהמות אחרות מסוג זה.

המגיד משנה הבין מדברי הרמב"ם אחרת. לדבריו, הרמב"ם מפרש שברישא מדובר בכגון שסוכם על משקל חיטים מסויים (200 ליטרים בדוגמה שמביא הרמב"ם^[76]). חריגה מנפח החיטים המקביל למשקל זה מחייבת את השוכר אפילו אם עדיין המטען מצומצם ממה שנהוג בבהמות אחרות.

הבית יוסף (שח, ד"ה "לשון הרמב"ם") מציע בשם תלמיד הרשב"א, שאין באמת מחלוקת בדבר, אלא שדברי הרמב"ם אמורים דווקא במקום בו המשכיר עצמו הגביל את המשא המותר עבור בהמתו. במקרה זה יש להבין שמתוך היכרותו את הבהמה ידע שאם תישא משא רב יותר, אפילו ששאר בהמות נושאות אותו, היא עלולה להינזק. לעומת זה, אם השוכר ציין את המשקל/נפח אותו הוא רוצה לשאת על הבהמה, אם הוסיף עליו עד כדי המידה אותה רגילות לשאת בהמות אחרות, אין להחזיקו כאחראי על נזקים הנגרמים לבהמה.

הנימוקי יוסף (נ. מדפי הרי"ף ד"ה "פטור") מציע מעין שיטת ביניים, לפיה אם הוסיף על המשא המקסימלי הראוי לבהמה, חייב אפילו אם לא בטוח שמחמת תוספת המשא מתה הבהמה. לעומת זאת, אם הוסיף רק ביחס למה שסוכם, אך המשא לא חרג מהמקובל לבהמה כדוגמת זו, חייב רק אם ברור שמחמת תוספת המשא מתה.

השו"ע (שח ד) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

השוכר בהמה לרכיבת איש או אשה

בגמרא (מ"ב עט:) מובאת ברייתא-

תנו רבנן: השוכר את החמור לרכוב עליה איש - לא תרכב עליה אשה,

אשה - רוכב עליה איש.

ואשה - בין גדולה ובין קטנה אפילו מעוברת ואפילו מניקה. –

הגמרא מבהירה-

השתא מניקה אמרת, מעוברת מיבעיא? - אמר רב פפא: מעוברת והיא מניקה קאמר

כלומר, השוכר חמור למטרת רכיבה של איש, אסור לו להשתמש בו לרכיבת אשה. מאידך, אם שכרו לרכיבת אשה, מותר לגבר לרכוב עליו. כמו כן, במקרה זה מותר לכל אשה לרכוב עליו, אפילו אם הדבר כרוך במשקל יתר, כגון באשה מעוברת שהיא גם מניקה.

בטעם ההבדל בין גבר לאשה מסביר רבינו יונתן שישיבת אשה קשה לבהמה יותר מישיבת איש^[77].

הרשב"א, הריטב"א והר"ן מציינים שבניגוד להעמסת יתר על בהמה, במקרה דנן, אין בשינוי מרכיבת גבר לרכיבת אשה בכדי לחייב את השוכר אם מתה הבהמה, שכן סוף סוף מדובר בשימוש סביר ושכיח בבהמות.

הרמב"ם לא כתב במפורש דברים שונים מאלה, אך המגיד משנה מעלה את האפשרות שמחלוקת הרמב"ם עם הרשב"א שהזכרנו בנושא הקודם שייכת גם לגבי שינוי הרוכב מגבר לאשה. לפיכך, יש לחייב את השוכר ששינה מרוכב גבר לרוכבת אשה אם מתה הבהמה בעקבות המעשה.

השו"ע (שח א-ב) כותב את דברי הרמב"ם להלכה. הרמ"א מוסיף את דברי הרשב"א והריטב"א וכנגדה את שיטת הרמב"ם על פי הבנת המגיד משנה.

המעמיס מטען חורג על סבל

עי' מה שכתבנו בדין זה לעיל (החל מעמוד 64)

מטען מותר ואסור בחמור הנשכר לרכיבה

בגמרא (בבא מציעא דף עט:) מובאת ברייתא:

תנו רבנן: השוכר את החמור לרכוב עליה - שוכר מניח עליה כסותו ולגנותו ומזונות של אותה הדרך,

מכאן ואילך חמר מעכב עליו.

חמר - מניח עליו שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום,

מכאן ואילך שוכר מעכב עליו.

כלומר, השוכר חמור לרכוב עליו, כוונתו בוודאי לכך שהחמור יסחוב גם את כל צרכי הדרך. אמנם, כיוון שיש צרכי דרך שניתן לקנותם בתחנות שלאורך הדרך (כך שהחמור יסחוב רק את הנצרך מתחנה לתחנה) יש כאן נקודת מחלוקת בין השוכר למשכיר. באשר לצרכי הרוכב, שוכר מעדיף לקחת על החמור את כל צרכי הדרך, כך שלא יצטרך לקנות באמצע הדרך דברי מאכל ומשקה. מולו למשכיר יש אינטרס להקל ממשא החמור במידת האפשר. בזה פוסקת הברייתא שיכול השוכר לקחת את מזונות כל הדרך על החמור.

נקודה אחרת היא במקרה של שוכר חמור עם אדם המטפל בו ומוליכו- חַמַר. במקרה זה בוודאי שהחמור נושא גם את הדברם הנחוצים לחמר ובכללם את מזונותיו של החמר והחמור עצמו. כאן מתהפכים האינטרסים- החמר מעדיף לקחת את הצידה לכל הדרך, גם אם הדבר אומר שהחמור יכול לסחוב פחות מחפצי השוכר, בכדי שלא יצטרך לקנות מזון לו לחמור לאורך הדרך. כנגדו, השוכר רוצה להעמיס את החמור מחפציו כל מה שיוכל, ולכן הוא מעדיף שהחמר יקנה מזון לאורך הדרך ולא יקח את מזון כל הדרך על החמור. בעניין זה פוסקת הברייתא גם כן לטובת השוכר, שהחמר רשאי לקחת על החמר רק מזון ליום אחד, עד שיוכל לקנות עוד בעצירה הבאה.

הגמרא מבררת את חוסר הסימטריה-

היכי דמי? אי דשכיח למזבן - חמר נמי ליעכב, ואי דלא שכיח למזבן - שוכר נמי לא ליעכב!

אמר רב פפא: לא צריכא, דשכיח למטרח ולמזבן מאוונא לאוונא.

חמר דרכיה למטרח ולמזבן שוכר לאו דרכיה למטרח ולמזבן.

כלומר, אין דרכו של השוכר לקנות מזון בכל מלון ומלון בדרך, מה שאין כן החמר שזו דרכו ולכן יש לו לקחת רק צידה של יום אחד המספיקה עד העצירה הבאה.

הרמב"ם פוסק כדברי הברייתא ומוסיף שאם אין אפשרות לקנות בדרך, יש גם לחמר לקחת על החמור צידה לכל הדרך. השו"ע (שח ג) כותב כדברי הרמב"ם.